תמונות: עמרי אילת

חגי תשרי,  כמידי שנה, לכדו אצלי פרץ חמקמק של נוסטלגיה לישראל של פעם. כזאת  המהולה בטיפות געגוע לריחם של רגבי אדמה, למראם הדשן של גרגירי רימון ולניחוח בשום של טיפות קטנות של גשם. הבנות הגדולות שלי הביטו בי בעיניים חומלות עת פיזמתי את לקט שירי הגבעתרון, וסירבו בנימוס לסיור בינות נופי העמק, שזורים בזיכרונות יפים של ארץ ישראל יפה וטובה.

הבטחתי יונה, עלה של זית וגם כאן, התבקשתי להחריש. הקטנה נעתרה דווקא בהתלהבות למשמע הרעיון לראות את רכבת העמק שועטת על פסיה החדשים, ואילו את הגדולות לבסוף פיתיתי בהבטחה לארוחה איטלקית טובה. בן זוגי השתכנע לשאת את צפיפות הכבישים בתמורה ללגימה של יין, ואילו אני ידעתי שאת עצירת הקפה הקדושה והראשונה, נעשה במקום מפתיע, כאשר אהבנו כולנו.

"העגלה- קפה יזרעאלי" ביישוב  היפהפה אלוני אבא, הוא בית קפה מהזן החדש. לא עוד מקום  שגרתי עם  מלצריות ותפריט, אלא עגלה משובבת הנטועה בצל האלונים לצידה בית אבן טמפלרי יפהפה שבה ניתן גם לשבת, ובה מוצגים לעיני כל כריכים מעולים, מיני מאפה, גלידות ושאר מתוקים שלוקטו בקפידה ממיטב יצרני העמק,, וגאוות בעלי העגלה  – קפה משובח, הנקלה במיוחד עבור "העגלה". קפה  העוצר בחובו טעמים מאוזנים, עגולים ובעיקר כאלה שרוממו את נפש בני המשפחה כולה.  הקטנה פיזזה במרחבי החורשה ובידה גלידת פאי לימון , הגדולות נעצו שיניהן בכריך טחינה וירקות קלויים ברוח התקופה הטבעונית שבחייהן. אנחנו התפעלנו מהקפה המצוין, כזה שבקלות מתחרה באחיו העירוניים, נגסנו בקיש פריך וגם הרמנו גם  כוסית מיץ רימונים  טרי ונהדר לכבוד השנה החדשה. הזמן חלף בנעימים ואנחנו התפרקדנו מתחת לעצים, משוחחים עם בעלי העגלה, עמרי אילת, יליד העמק. עמרי הינו צלם במקצועו ובנשמתו שאף עורך סדנאות צילום על רקע נופי העמק. את בית הקפה המיוחד, הוא חלם שנים רבות, עד שהרהיב והגשים את חזונו, לפתוח מקום שהוא קצת אחר.

שבעים ושמחים, נסענו בדרך המובילה לכיוון כפר יהושע. חלפנו על פני תחנת הרכבת החדשה שכבר רכבת חנתה ברציפיה, ולצורך פרספקטיבה היסטורית עצרנו גם באתר תחנת הרכבת הישנה בכניסה לכפר. הסברתי בהתלהבות לדורות הבאים, שזוהי הרכבת שעברה פה בדרכה מחיפה לדמשק בתחילת המאה עשרים, וניסיתי להצית תחושה רומנטית של מסעות ארוכים לאורך דרכים מאובקות.

הקטנה דרשה לגעת באדמה, ואנחנו המשכנו לסיור חקלאי במשק "בן צבי" שבכפר יהושע, שם פגשנו את איריס בן צבי, אשת אדמה אמיתית, צרובת שמש ונמרצת כדבעי, רוכנת על גבי חלקת דלועים כתומים כאש. מראה של איכרה אמיתית, לחשתי לבנות בסיפוק.

משק בן צבי, הינו אחד מהמשקים האורגנים הראשונים בארץ, עוד בתקופה שמילה כמו אורגני הייתה שם תואר לזבל. למעלה מ90 גידולים אורגנים למהדרין של פירות, ירקות ותבלינים מגדלים במשק, והעיניים של הקטנה לא שבעו מלקטוף פומלית עסיסית, לקטום את זנבו של דובדבן היהודים ולטעום את עסיס הגפן שזה עתה סיימה את עונתה.

חדוות הטבע דבקה גם בגדולות, והן נצפו מטפסות על עץ הרימון, מנסות ללכוד בלשונן את טעמו של עלה הקקטוס האכיל ובעיקר מצלמות זו את זו בניסיון להראות לחברות בעיר, שמותג המכנסיים שלבשו, משתלב היטב בנופי הבוסתנים. רכשנו מהתוצרת הבשומה בשקיות נייר מרשרשות, ועד הבית כבר נעלמו הנקטרינות שהצטמקו בייבוש , ואצרו טעמים של קיץ שבא אל קיצו.

המשכנו להתפתל בין כבישי העמק, חשים את ליבו הפועם, מתבשמים מריחו הממשמש של הסתיו, מתפעלים מיופים הפשוט של התלמים החרושים, מניצי שדות הירקות ומטרקטור הזורע את זרעי החורף. אותו חורף, כך מספרים זקני העמק, בו  מכונים השדות המכוסות בבוץ טובעני "חנות המגפיים", והבנות נחרדו מעצם המחשבה.

עצרנו גם ללקט שיחי ירקות פעוטים של ארטישוק, בצל ירוק וחסות במשתלה "יזרעאלה", אותם תכננו לשתול בגג ביתנו האורבאני, לזכר ימים ירוקים ומשם המשכנו בהמלצת עמרי מ"העגלה" אל החצר האחורית של יישובי העמק, נוסעים בדרכים מעט מאובקות בין השדות הפתוחים, חולפים על פני בסיס חיל האוויר "רמת דוד". באותו יום, המזל  שיחק לידינו, שכן מעל ראשנו ממש המריאו וגם נחתו מטוסי קרב, ציפורי פלדה אימתני מעוף, שגם לציניקנים שבינינו הרטיטו מיתר של גאווה בלב. המשכנו לעוד פינה סודית  של יודעי ח"ן העמק, והיא מאגר  המים – גבעת השועלים, ובו שלל עופות מים, ברווזים מגעגעים במעופן ושלל ציפורים יפות.

הדרך הובילה אותנו אל עבר תחנת רכבת נוספת חדשה בעמק, והיא תחנת כפר ברוך. נכנסו בשערי המושב, וניווטנו את דרכנו אל עבר המקרר הסודי של דובי פורת. דובי, איש הייטק במקצועו, חלם במשך שנים להכין נקניקיות. כל  איש וחלומו הוא. במשך שנות עבודתו בהייטק, ובכל גיחה לאירופה שהתאפשרה לו לדובי, נמלט אל עבר כפר קטן בבוורייה, שם לימד אותו השרקוטייר המקומי את רזי הכנתן של נקניקיות משובחות. אלה המיוצרות מחומרי גלם מצוינים ועשויים לעילא בעבודת יד. למותג הנקניקיות איכות של דובי קוראים "הלגה וורסט", כאות הוקרה לאשתו של השרקוטייר הבאוורי ששיתף אותו באומנות השרקוטרי.  את הנקניקיות המעולות של דובי, ניתן אמנם להשיג במגוון מעדניות ובמשלוח ישיר עד הבית, דרך האתר, אבל אנחנו, שכבר התמזגנו קמעא עם הקהילה המקומית של תושבי העמק, עטנו על המקרר הקטן שבפאתי חצר ביתו. לשם כך נאמר לנו,

מגיעים המקומיים, מצטיידים בנקניקיות חריפות אש, עגל ותרנגולת או אחרות מבין המבחר האיכותי, נוטלים בירה קרה וממשיכים אל עבר המנגל שבחצר ביתם.

התלבטתי בין הבראטוורסט השמנמנה לבין ה"תרנגוליתה" לקטנים, ואילו הגדולות בזדוניות ממזרית, הציעו שארכוש דווקא את הנקניקיות המכונות "פולניה מבית טוב".

את הנקניקיות איפסנו בצידנית, ואילו אני הבטחתי לבנות ארוחה טובה לסיומו של יום. נסענו ליישוב טבעון, שם התמקמו להן בשנים האחרונות לא מעט בתי אוכל טובים.

"טאנטי באצ'י'", (בתרגום מאיטלקית – הרבה נשיקות) היא המסעדה האיטלקית הקטנה של תושבי המקום, הממוקמת במרכז מסחרי נטול הוד והדר.  מעין סוד שמור של המקומיים. ובאמת האווירה המכרבלת של המקום, הזכירה לנו מסעדות קטנות בצידי הכפרים מטיולי משפחה לאיטליה. האוכל במקום מצוין, מגוון ועשוי לעילא. טעמנו , ניוקי משובח עשוי מסלק מעושן ועוד  פיצות דקיקות ומעולות לילדות. הכל ללא יוצא מן הכלל עשוי ביד טובה ורגישה. קינחנו בטירמיסו "קום איל פו" והמשכנו להבטחה הכמוסה לגבר שבחבורה - יקב יזרעאל שבחנתון. שער קיבוץ צהוב נפתח לאיטו ואנחנו עקבנו אחר השלט המורה על יקב יזרעאל.

לא וויתרתי על מילות הסבר לגדולות שכבר נמנמו, וסיפרתי אודות ייחודו של קיבוץ חנתון,  מצטיין במודל פלורליסטי של שיתוף קהילות – חילונית ודתית. "זהו מודל המחייב שיתוף, כיבוד הזולת ותוצאותיו: חיי קהילה טובים", נאמתי ונתקלתי במבט האומר: "את חופרת".

היקב עצמו, צעיר ומשובב, ניחן אף הוא ברוח ייחודית ומיוחדת הניכרת בבעליו: יהודה נהר וג'ייקוב נר דוד, הקימו יקב מודרני המקפיד על השילוש הקדוש משל עצמו הגורס: מסורת, אדמה וארץ. התוצאה: מופלאה ומתאימה לאקלים הים תיכוני. יינות קלילים ונעימים, עשויים מזני ענבים ים תיכוניים ובמחירים שפויים. בדיוק מה שרשם לנו הרופא לאותו היום ולהמשך שפיות ימי החג בכלל.