כל הפוסטים ברגע לנפש

רומנטיקה היא בעיני המתבונן. קחו את בעלי למשל. הלה, חדור כוונות טובות, רצה לשמח אותי ביום הולדתי ה-40 בדבר מה

לפעמים, בבליל הרציונל שמכתיבים לנו החיים, מתחשק להפליג למחוזות קצת מסתוריים. מדיפים ניחוחות מיסטיים, שלא ממש מתיישבים עם סף ההיגיון.

בחיי שלא ידעתי שיש בתוכי עורב. זה שאחראי על אותה אינטואיציה חזקה, המזהירה אותי מפני סכנות ואנשים עם תדר נמוך.

"או יפתי, התבואי איתי לראות את פריחת החלמוניות?" במילים אלה, מעוררות קנאה , הפתיע אותה, בעלה של חברתי הטובה ג',

כל חמישי בחמש, עת החמה סיכמה את השבוע, נהגנו להיכנס למכונית הישנה ולנסוע לאט. לאן שהיא לקחה אותנו. אלה היו

יש גם ימים כאלה, בהם הגוף מסרב לשאת אותי. משתבלל ומתקפד, ומסרב להזיז את עצמו. סחופת מצב רוח רע במיוחד,

פרותית נמאס מדוסטויבסקי. גם מסופרים טווסים נקעה נפשה, וכך גם ממבקרי ספרות מתנשאים, שלא לומר מתוסכלים, נמאס לה.

"בנימינה היא בועה שקורים בה דברים", אמרה לי לא מכבר מקומית, שחשפה בפניי טפח מהווי הפנאי התוסס של אנשי המושבה

זמר מפורסם פעם סיפר לי על הפינה הקסומה הזאת, בקודקוד הכנרת. בריכה עגולה ויפה, החבויה במבנה מטופח, שמימיה הצלולים חמימים