אחרי חמש שנות נישואין (בסיבוב שני), הגיע יום נישואינו. לפתע, נחתה בי התובנה שלא בהתלקחויות ובסערות עסקינן. וויתרתי לו על תכשיט מצועצע, על מכבסת המילים המאולצות ונטלתי את טובת ניהול האירוע לידיי האמונות. 

אהבה למרחקים ארוכים פירושה ידיעה שחולקים סיפור חיים. שותפות גורל וחברות עזה שעומדת בטלטלות היקום. ביקשתי לשהות עם חברי הטוב בעולם במקום שיגלם את הפשטות שבקשר. מקום שיגלם את  האפשרות להיות בשתיקה, ובהוויה של שלווה מוחלטת.

את הזיקוקים אני משאירה לסיבוב שלישי.

ידידה סיפרה לי על בקתות האירוח השלוות מגנוליה שביישוב הצפוני שומרה. "מה שיפה שם, זה שבבוקר מברכים אותך הפשושים שמגיעים לחלון, במחרוזת שירים, וארוחת הבוקר משגעת עוד יותר אל מול הנוף עד", היא סיפרה ומיד שבתה את ליבי בנרטיב הפשוט. כי בינינו, מה  זקוק לו זוג וותיק ולהתכרבל  בינות תובנות שותקות.

הדרך עד לקודקודו של היישוב שומרה, עברה באתנחתא באחד ממצפי הגליל. לעולם אתפעל מהיישובים הללו, הבלועים בין רכסי ההרים, שם בונים את ביתם ואת קהילתם אנשים טובים מתוצרת הארץ.

בתוך כל ציורי הנוף הללו, נסענו בדרך המתפתלת לכיוון היישוב "יודפת", הצופה על שמיכת טלאים משובצת חום-ירוק של בקעת בית נטופה. תושבת מקומית בעלת מראה א-לה וודסטוק, הצביעה בחיוך לכיוון מרכז היישוב,  לעברו של מה שהסתבר כאחד המיזמים הגליליים המרנינים.

"בואכה יודפת" הוא שמו של מתחם הבילוי והקניות של יודפת, והוא ההיפך הגמור מכל מה שקניון אורבאני בוהק מציע. המבנה יפהפה, שנוף פעור מכל כיווניו, ובו שוכנים זה לצד זה בעיצוב מאופק מבחר של חנויות, גלריות, בתי מלאכה,מעדנייה משובחת ובית קפה אחד הקרוע אף הוא אל הנוף. ברי מזל הם תושבי יודפת, שהשכילו להקים מיזם קהילתי המציע חווית קניות שאינה מילה גיסה.  חנויות ייחודיות המציעות מוצרים איכותיים ברוח האנתרופוסופיה של היישוב,  מעדנייה המגישה ממיטב מעדני האזור ועוד הרבה מכמנים וסודות יפים. המתחם כולו בבעלות תושבי היישוב, כמו גם בעלי החנויות שניכרת בהם חדוות המקום והיצירה.

שתינו קפה טעים ולגמנו מרק דלעת, ובהינו בנשים לבושות ב"פריק שיק" ובילדיהם שנראו אנתרופוסופיים בהווייתם. נמלאנו קנאה אותה פרקנו במעט שופינג גלילי שכלל שמן זית, סל קלוע ופקעות פרחים שינצו באביב, עליהם גאוות היישוב.

רגע לפני שנפלנו אל תוך השמיכה הרכה של הירוק שעטף את הגליל כמעטה מנטה פריך, הגענו ליישוב שומרה.

אוולין סוויסה, אישה שעל פניה ניכרת נדיבות ושפע, הובילה אותנו תוככי נחלת פרא, שופעת צמחיית בר פראית, עצי פרי, חורש טבעי סבוך מנוקד בפינות חמד. 

2 יחידות זוגיות מעץ, טובלות בחורש וקרועות אל עבר הרכס הירוק יש בנחלת מגנוליה, והן מבודדות מרחק רב זו מזו. נבלענו בבקתה האפריקאית, שבמרכזה מיטה רכה ואמבט עגול וגדול, ממנו ניתן להפריך בועות אל הלבנון, ועוד שלל מנעמים, מכמנים והפתעות שארבו לנו מכל מגירה ומדף.

שפע יצירה ויצירתיות יצקו בני הזוג סוויסה אל תוככי האירוח. היכן שלא מסובבים את המבט, נתקלים במגע היד החרישית  של שניהם. זאת שטיפחה כל פינה, בבקתה ומחוצה לה. זאת כמו גם היכולת לקרוא את מחשבותיו של האורח המבקש לעצמו פיסת שלווה.

תחושת השמחה המתלווה לסופי שבוע מהסוג הזה , ידועה כמחוללת רעב מתפנק. לא בהכרח כזה המניב סיפוק קיומי, אלא משהו יותר  הרפתקני ומסעיר חושים. חרף העצלות שתקפה אותנו מתוקף אוצרותיו המכרבלים של המקום (יין, פיצוחים, שוקולדים, סרטים, ספרים ושמיכה נעימה במיוחד) ניערנו את עצמנו מפתיתי הפינוק וגררנו עצמנו במורד ההר לארוחת ערב משמחת במיוחד. שלט קטן בכתב יד מסולסל:"אלומה ביסטרו גלילי". הינה כמעט תמיד הבטחה הצופנת בחובה שולחנות מחופים מפות לבנות, מוסיקה חרישית וארוחה מצוינת בליווי יינות האזור.

המסעדה,נחשבת ובצדק ליהלום שבכתר הגלילי. אוכל טרי ומוקפד ממיטב הבשר, הדגה, הירקות, העשבים והתבלינים המקומיים, מתמזגים ככלים שלובים, ומחוללים בפה טעמים שהם חגיגה.  מנה לכאורה פשוטה, של פטה כבדי העוף , הפכה לסימפוניה רבת טעמים עמוקים בזכות ריבת הדלעת הסודית שמכינה אימו של עלאא, בעל הביסטרו. חלקנו פרחים של טורטליני שחפנו בשר שוק בקר, בקרם שורשים וכמובן שהעדפנו לפתוח כפתור במכנסים,  רק כדי לטעום מהכנאפה נוטפת העסיס של אלומה.

בבוקר, המתנו עד  בוש לשירת הפשושים, ומשאלה לא הופיעו, הקצנו אל תוככי ערפילי הבוקר החורפי. "קר לי", צייצתי ומיד נשלפה שמיכה מכרבלת, שיועדה לבעלי עצמות קפואות כשלי. ישבנו על כסאות הנוח שעל שפת הבקתה, מצפים לארוחת הבראנץ' שהגיעה עטופה ומסתורית בבד משובץ מתוכה נשלפו מאפים חמימים עמוסי גבינות וירקות, לחמים ומאפים שאופה תומר הבן הקונדיטור המוכשר, סלט הפתעות עטור אגוזים ופירות ועוד המון פנכות קטנות גדושות כל טוב ושפע נהדר שמילא את הפה ואת הלב.

היו לנו עוד כמה שעות טרם האיסוף מהגן, והחלטנו לגנוב עוד פיסת נוף, עוגה ולגימה אחרונה של "קפה חופש", שלו כידוע קשת טעמים מיוחדת במינה.

שוב טיפסנו במעלה ההר, הפעם למצפור הר אדיר,  מצפור שנבנה לזכרם של חללי מלחמת לבנון השנייה. במעקה הסובב את המרפסת, הסברים על השתלשלות המלחמה ומפת התמצאות של יישובי הלבנון, שבמרחק נגיעה.

משם, גלשנו את דרכנו לכיוון מצפה מתת. התנחלנו שם לשעה אחת ודי, על המרפסת של קפה-גלריה "רושקה". שוב חבקו אותנו הנופים שנשקפו ממרומי המרפסת הגבוהה, בעלי המקום הם מירל'ה ויובל תלם. ידיה הטובות של מירל'ה אחראיות על ארוחת הבוקר, מיני המתוקים, הפשטידות והסלטים ואילו אלה של יובל, ידי חרש ברזל, על  הרהיטים ועל יצירות האומנות. הגשם כבר החל לטפטף טיפות כהות וסמיכות, כמו משקה הפודינג שוקולטה  הלוהט שלגמנו. גם עוגת  גבינה עם פירורי בצק זהובים הייתה שם, מתכון וותיק של סבתא "רושקה", ולפרידה התנחמנו בלגימת ליקר פסיפלורה תוצרת בית להמשך עוד שנות נישואים למכביר, ולחיים הטובים בצוותא.